הלקוחות של פרדייז ממליצים בחום על הטיולים הנ"ל

ירושלים בערבית: אל-קֻדְס القـُدْس או אוּרְשַׁלִם أُورشَلِم; באנגלית: Jerusalem; בלטינית: Hierosolyma; ביוונית מודרנית: Ιεροσόλυμα‏, היא בירתה של מדינת ישראל והעיר הגדולה ביותר במדינה. מרכז חיי העם היהודי בימי קדם, ומושא געגועיו בשנות הגלות. העיר מקודשת לשלוש הדתות המונותאיסטיות: היהדות, האסלאם והנצרות. משום מרכזיותה בעולמם של המאמינים, הייתה העיר מוקד למלחמות וסכסוכים הנמשכים עד עצם היום הזה. מאז סוף המאה ה-19, התפתחו סביב העיר העתיקה, שכונות העיר החדשה, המהוות כיום את רובה המוחלט של העיר. ירושלים שוכנת בהרי יהודה, על קו פרשת המים הארצי של ארץ ישראל המערבית, בין הים התיכון לים המלח, ברום של 650-880 מטר מעל פני הים. ב־1981 הוכרזה העיר העתיקה של ירושלים כאתר מורשת עולמית מטעם ארגון אונסק"ו (בעקבות בקשה של ירדן), והיא נמצאת ברשימת האתרים בסיכון

עבר הירדן המזרחי, הידוע כיום כממלכת ירדן, היה החל מהמאה ה-16 כלול בשטח מחוז דמשק שבאימפריה העות'מאנית ולא היה לו ייחוד היסטורי משלו, ולאחר סיום מלחמת העולם הראשונה היה חלק מן המנדט הבריטי על ארץ ישראל (שהובטח ליהודים בהצהרת בלפור). בשנת 1921, בעקבות "ועידת קהיר", החליטה הממלכה המאוחדת להוציא את האזור שממזרח לנהר הירדן (למעט שטחים בעמק הירדן דרומית לים כנרת ומזרחית לו ולירדן הצפוני) מהשטח בו יוקם הבית הלאומי היהודי ולכונן בו אמירות ערבית בראשות עבדאללה הראשון, שהוא ומשפחתו (השושלת ההאשמית) עזרו רבות לבריטים במלחמה במאבקם בשלטון הטורקי. "האמירות ההאשמית של עבר הירדן" שהוקמה הייתה ישות אדמיניסטרטיבית נפרדת מארץ ישראל, אולם, נמצאה תחת שלטון המנדט הבריטי וכפופה לנציב העליון הבריטי. בשנת 1944 קבלה האמירות עצמאות והפכה להיות "הממלכה ההאשמית של עבר הירדן". האמיר עבדאללה הפך להיות המלך עבדאללה

מצרים (שם רשמי: רפובליקת מצרים הערבית, ערבית: جمهوريّة مصر العربيّة - גֻּמְהוּרִיָּתּ מָצְר (א)לְעָרְבִּיָּה, בהקלטה גֻ'מְהוּרִיָּה מִצְר (א)לְעָרְבִּיָּה להאזנה (מידע · עזרה)) היא המאוכלסת ביותר מבין המדינות הגובלות בישראל בפרט, ומבין מדינות ערב בכלל. מצרים שוכנת בפינה הצפונית־מזרחית של אפריקה, לחוף הים התיכון בצפון ולחוף הים האדום (ים סוף) במזרח. בצפון מזרח גובלת בישראל, במערב בלוב ובדרום בסודאן. על אף שטחה הגדול, מרוכזת כמעט כל האוכלוסייה בעמק הנילוס שנמצא במרכזה. זאת משום ש־98% משטח מצרים הם מדבר שומם. גם בעמק הנילוס הפורה לא יורדים כמעט גשמים, ומקור המים העיקרי הוא נהר הנילוס שעובר לאורכו. נהר הנילוס יוצר דלתה בחלקו הצפוני, מקום השפך לים התיכון. בדלתה זו מרוכזים השטחים החקלאיים.

לפי יוסף בן מתתיהו בנה המלך הורדוס את מצדה בשנים 37 - 31 לפנה"ס כמקום מפלט לעצמו למקרה שנתיניו היהודים יתקוממו נגדו. בשנת 66 לספירה, בתחילת המרד היהודי נגד הרומאים, כבשה קבוצת מורדים יהודים שנקראו הסיקריקים את מצדה מידי חיל המצב הרומי שהוצב שם. בשנת 70 לספירה הצטרפו אליהם סיקריקים נוספים ובני משפחותיהם שגורשו מירושלים על ידי יהודים אחרים שגרו שם מעט לפני חורבן בית שני, ובמשך השנתיים הבאות השתמשו הסיקריקים במצדה כבסיס לפשיטות והתנכלויות ליישובים רומיים ויהודיים כאחד, כאשר בראשם מנהיגם אלעזר בן יאיר

ים סוף (בערבית: البحر الأحمر, אלבחר אלאחמר, ידוע גם בשם הים האדום) הוא ים בין-יבשתי המהווה שלוחה שלהאוקיינוס ההודי. הוא מחובר באופן מלאכותי לים התיכון באמצעות תעלת סואץ, ולחופיו שוכנות המדינות ג'יבוטי, אריתריאה, סודאן, מצרים, ישראל, ירדן, ערב הסעודית ותימן. על פי המסופר בתורה (ספר שמות פרקים יג-יד), לאחר עשר המכות הסכים פרעה מלך מצרים בניגוד לרצונו לאפשר לבני ישראל לצאת ממצרים. בני ישראל הגיעו לים סוף וחצו בהנהגתו של משה רבנו, את ים - סוף בתמיכת כוחו של אלוהים, משה הכה במטהו בים בעוד צבא פרעה צר עליהם מאחור. הים נבקע לשניים, ובני ישראל חצו בתוכו בחרבה; לאחר שחצו את ים סוף, עברו בעקבותיהם פרעה וצבאו, אך הים סגר עליהם, ופרעה וחילו טבעו בים